הדרת נשים פה בחצר האחורית

מסתבר שלא צריך ללכת רחוק מידי בשביל להיתקל בתופעה הזו,
מספיק להסתכל ימינה או שמאלה ולהבין שהאפליה היא פה ממש בחצר האחורית שלנו, מסתבר שהדתיים לא המציאו את זה.

הסיפור שהיה הוא של הורי, זוג פנסיונרים,
כל שרצתה אימי הוא להכיל הוראת קבע בשירותי בריאות כללית אליה היא משוייכת, עבורה ועבור בעלה,
אך התשובה שקיבלה מהפקידה הייתה בזו הלשון:
"אני מצטערת גבירתי, אך רק ראש התא המשפחתי יכול להכיל את הוראת הקבע על כל המשפחה"

מסתבר ששרותי בריאות כללית בטוחים שבכל משפחה מי שהוא ראש התא, הוא הגבר, ורק לו הזכות לקבוע מה קורה בתוך המשפחה - מזל שהם לא מנהלים את המדינה - אחרת עדיין היינו חיים במערות וצדי חיות בזמן שהנשים מלקטות פירות וירקות.

"מה זאת אומרת?!" תהתה אימי, "הרי שאנחנו בני זוג נשואים, הוא יכול להכיל עלי הוראת קבע - ואני לא יכולה עליו?" - התשובה שקיבל היא "כן" נחרץ ושאלו ההנחיות - "רק ראש התא המשפחתי"

נותר לי רק לצטט את אימי בסוגיה הנ"ל:
"מעולם לא חשתי מושפלת יותר"

מזל שהיא לא נוסעת יותר מידי באוטובוסים .....

Lunch & Movie

הטלפון צלצל, ואז גם השעון המעורר,
גירדתי את עצמי מהמיטה לעוד בוקר יום שישי (נראה שאלו מגיעים בתכיפות גדולה יותר מבעבר - ככה זה כשהשבוע טס לו),

התארגנתי חיש ושמתי פני אל הטמבוריה הקרובה - בית הנורה באמבטיה התפרק לו אתמול - הדבר היחידי שלא נפל לי על הראש זאת התקרה (וגם זה בדרך אחרי הנזילה מהשכנים).

כעבור שעה וחצי, בית נורה חדש נוצץ ותקין, ודוד אחד מחוץ לבית,
מצאתי עצמי בדרך לחברה המפורסמת שלי - שדאגה לארגן מבעוד מועד את היום החביב הזה (כפרה עליה).

בעודי מורעב קלות התיישבנו בבית קפה חביב ברח' הארבעה 24 בת"א (רביבה וסיליה),
להפתעתי ממש באותו בית קפה ישב לו, יחד עם בחירת ליבו, מלך המנגלים מהתואר הראשון,
ברכתי אותו לשלום ופניתי לחברי בשולחן הפצפון.

התפריט לא נראה מעורר תיאבון במיוחד:

• א. בוקר ללא חביתה (רק סלט ביצים)
• כריכים למיניהם, סלטים למינהם - והמון קמח לבן

המלצרית שפנתה אלינו נראתה משועממת במקצת, ותאוריה שלי אומרת שאם חיוך היה עולה על דל שפתיה ייתכן והיה גורם לסדק משמעותי בפנים ולכן נמנעה מכך עד כמה שניתן.

המלצרית ציינה כי מעבר לתפריט ישנה לזאניית תרד, והחלטתי שמעבר לכאב הבטן מהפסטה - אין לי יותר מידי מה להפסיד. המנות הוזמנו ואנו המשכנו לקשקש עד בוא האוכל.

המנות הקטנות הגיעו כמובן על צלחות גדולות שדרשו מאיתנו להנדס את השולחן הפצפון מולו ישבנו (ממש לא מיועד ל-3 אנשים).

אחרי כל זה כבר לא היו לי ציפיות,
אבל הביס הראשון במנה היה פיצוץ של טעמים בתוך הפה, תרד מעורב בשלל גבינות, שהשאירו אותי ללא מילים (בעיקר כי הייתי עסוק בללעוס עוד ועוד), הקפה היה עשוי כמו שצריך, והעלים הירוקים די סטנדרטיים.
מסתבר כי המקום גם די מפורסם בשל הקינוחים שלו, ונימסר לי כי התותים היו טריים וטובים.

משם המשכנו אל המאורע המרכזי של היום - "האלבומים" פרקים 4+5 סרט תיעודי שנערך ע"י יואב קוטנר, המספר את סיפורם של האלבום הראשון של אביתר בנאי, והאלבום "זמן סוכר" של איפה הילד.

אמנם אינני חובב נלהב יתר על המידה של סרטים תיעודיים - אך אלו השאירו אותי מרותק עד סופם.

הפרק הראשון שהוקרן היה של אביתר בנאי - ותיאר את תחילת דרכו בעולם המוזיקה.
הסרט ליווה את הטיפול באלבום, האנשים שתרמו ועזרו להקימו, והכי חשוב את התהליך האישי שעבר על אביתר לאורך כל האלבום עד ההצלחה (לא קל להיות בנאי במשפחה מפורסמת שכזו).
הסגנון הייחודי שלו, יכולת ההבעה והעלאת המילים אל הנייר הפכו אותו להצלחה המסחררת שהוא היום.

הפרק השני הביא את סיפורם של איפה הילד, מהקיבוץ הרדום עד לתל אביב הרועשת. הפרק התמקד בדרך אותה היה על חברי הלהקה לעבור עד שהגיעו לפרסום הנכסף, מלווים בשלל חבריהם שבמהלך הדרך הפכו לאומנים מצליחים וכמעט שהשאירו אותם מאחור,
המאבק העיקש של חמי רודנר להמשיך ולרדוף אחרי החלום גם כשהכל נראה די נואש.
לא היה ניתן להתחמק מפרק הנוסטלגיה ששטף אותי יחד עם המוזיקה שליוותה אותנו בחטיבת הביניים והתיכון.

הסרטים היו קולעים ולעניין, הביאו לביטוי את המשתתפים השונים בתהליך המוזיקלי והאישי, והוצגו ברצינות הראויה מלווה בהומור שהשתחל לו מידי פעם. הקהל מצדו לא חסך במחיאות הכפיים שליוו את סופו של כל פרק.
 
אנחנו יצאנו עייפים אך מרוצים מעוד יום מלא פעילות.

(הפרקים השונים של ההפקה יוקרנו במהלך השבועות הקרובים בטלוויזיה למי שמעוניין)